עבודה (רוחנית) - לא לסוסים?
אויש סוסים שמדברים 'ניסית' ☺
כמה שנים, כמה שנים אני מתרגלת את הקורס בניסים.
ניסים? יש המון. תמיד. שהרי זו מהות הקורס. אם
עושים - באים ניסים :-)
וכמה זה לא נהיה קל במשך השנים.
סוסה פראית כמוני (אסטרולוגיה סינית (-: )כזו שנותנת בעיטה למסגרות שהיא עצמה מציבה,
אחת שקובעת דברים רק על מנת לחטוף מכת
שמש וירטואלית מהמחשבה שזה אומר שהיא כלואה בתוך מערך שעות, סידורים, פגישות.....
כל כך קשה לאחת כזו לעשות את הקורס 'כמו שצריך...'
כמה התחננתי לשכינה לקחת את כל ההחלטות בשבילי כדי
לעשות את הקורס-היום- כמו שצריך,
רק כדי לחטוף לה את זה מהידיים אחרי כמה שעות
'מסודרות'...
למה בשנה הראשונה כשעשיתי את הקורס, כתלמידה, זה
היה כל כך קל..
כל כך פשוט ... כל כך פיס אוף
קייק?
לא דילגתי על אף 'פעם בעשר דקות' אחד.
חיכיתי למדיטציות שלי כמו שמחכים לאהוב נפלא.
שעה
מדיטציה. שלוש שעות. היו פעמים שגם חמש.
כל החוכמה שאני נושאת איתי, מקורה בשנה
ההיא.
כל הכישרונות.
ההילינג, קשר
למדריכים שברוח, קשר לאלוהים .
הו, הימים המופלאים הללו. הימים המופלאים הללו.
האם יש קשר לזה שהייתי תלמידה? שהיה לי 'אבא'
להישען עליו?
ועוד איזה 'אבא'. איש נדיב לב, איש איכפתי, איש
מופלא, שהתיחס אל תלמידיו באמת כאילו היה אביהם. לפחות באותה עת, כשאני למדתי
אצלו.
איש, כשכשהייתי צריכה עזרה נוספת שלח אותי על חשבונו להילרית מדהימה, כזו שיודעת לגעת בנשמתו של
כל אדם במתת נדירה של חסד, שנוכחותה, האור שבה אהבת האנוש, הרכות מלאת המלמלה
שבנשמתה, הזכירו אוטומטית לכל אחד את הבית האחד של כולנו. המקום שממנו באנו ולשם אנו הולכים.
איך קרא לה
המורה שלי?
בת אלוהים אמיתית.
ושוב מתרגלת את הקורס בפעם המי יודע כמה.
היום אני בשיעור:
'אני המצאתי את העולם שאני רואה'.
ומגלה שוב שכמה שזה משונה, שהרי אני מלמדת יצירת
מציאות עשרות שנים - יש בתוכי נקודה קטנה שאומרת: לא יכול להיות, נחמה, את בכל זאת
רק נמלה קטנה...
ושוב נזרקת למה שחוויתי יומיים לפני שהגעתי
לראיון היכרות עם המורה שלי לקורס בניסים:
חבר שעסק בזן אמר
לי, שנים קודם לכן, לנסות לראות מה יקרה אם אביט בנקודה אחת הרבה זמן בלי לחשוב.
ופתאום, הזכרון עלה לי, ובספונטניות אצתי לבדוק.
ישבתי מזרחית ונעצתי עיני בחור המפתח שבארון מולי.
נעצתי. נעצתי. נעצתי.
ולפתע, הכל נעלם.
כל החדר נעלם.
לא היה שם דבר
מלבד חלל.
ניערתי ראשי והכל חזר. אמרתי לעצמי, אולי זה
מקרה.. ננסה שוב.
ניסיתי שוב ושוב ושוב.
בכל פעם נעלם העולם.
ובכל
פעם זה קרה מהר יותר.
ולבסוף תוך שניות.
אי אפשר לתאר את ההרגשה.
אנרגיה רכה ויפייפיה עטפה אותי, הייתי מאושרת.
העולם לא באמת קיים.
העולם הזה לא באמת קיים.
ידעתי שמשהו מהעולם
האלוהי הציץ אלי.
ידעתי שעם קצת מאמץ אעבור מעבר לחלל שאין בו מאום, ואדע.
אדע מהו העולם האמיתי.
העולם האלוהי.
יומיים לאחר מכן, כשמי שעתיד להיות המורה שלי,
הראה לי לבקשתי את הקורס בניסים- והמשפט שהיה שם היה:
'כל מה שאני רואה אין לו משמעות'
ידעתי שהגעתי הביתה.
ואף פעם לא פקפקתי בכך, שעל הפלנטה הזאת, בגלגול
הזה, קורס בניסים - יהיה הבית היחידי שאדע אי פעם.
כל חיי אני לומדת דברים חדשים,
ביניהם דברים
רוחניים,
אבל הקורס בניסים זוהר נוצץ ומואר קילומטרים מעל כל דבר אחר.
הקורס אומר שיש אלפי דרכים להגיע לאלוהים מלבד הקורס.
אין לי כל ספק שכך הדבר.
אבל, בשבילי, הקורס בניסים הוא תמיד' שביל הזהב.
הדרך הקצרה המהירה
והבטוחה ביותר.
למרות הנטייה 'הסוסית' שלי לבעוט בכל מסגרת- אל הקורס אני שבה
כמעט כל יום, מחדש.
וכמו אהוב מופלא, הוא פורש לקראתי זרועותיו, נוטל את ידי בידו,
ומוביל אותי אל אלוהים.
אלוהים אוהב ובר קיימא.
אלוהים חי, אלוהים נושם, אלוהים
שיודע את שמו של כל אחד, כל יצור ושולח לו אנרגיית אהבה זהובה חמה ועוטפת.
והנה משהו קטן (אבל גדול) דווקא לא מתוך קורס בניסים, אבל כל כך קורס בניסים.
להגיד כל יום, כמה פעמים בלב או לצעוק אל הררי הזהב לכוכבי הכסף
לשמיים התכולים של נשמתך:
אלוהים תמיד רוצה בי
לכן אני תמיד רצויה
תודה אלוהים
על היותי רצויה
אלוהים תמיד אוהב אותי
לכן אני תמיד אהובה
תודה אלוהים
על היותי אהובה
ותזכרו:
"אני
לא קורבן של העולם שאני רואה מפני שאני המצאתי את העולם שאני רואה"
וזה נכון תמיד ולגבי כולנו.
באהבה, בת אל
באהבה, בת אל 